בשנה הראשונה תמר בן ארי, שהיתה אז אדלר, היתה אחראית מול הגורמים בחוץ כמו הסוכנות וג'יני פארן היתה בעבודה בכפר. גיני הכריזה על עזיבתה באמצע יום אחד כי כעסה על החצרן שלא סידר את הבתים לקראת העולים שהגיעו ואז ביקשו ממני לנהל את מרכז הקליטה. לקחתי את התפקיד. גודי נתן היתה אמורה להיות במקום תמר אבל גם היא עזבה אז כל הבלגן היה על הראש שלי. היתי נוסעת לסוכנות לרחוב קפלן בתל אביב לקבל אישורים ולקבל ציוד. היתי הולכת למחסנים שלהם להביא רהיטים בשביל העולים. נסעתי לשדה התעופה להביא את העולים שירדו מן המטוס, לעזור להם להסתדר ולהביא אותם באמצע הלילה לקראוון שהכנתי להם עם הציוד המינימלי . מיטה לכל אחד, כלי מיטה, צלחות וסירים סט חלבי וסט בשרי, ואוכל לשבוע הראשון כמו לחם חמאה שמן ביצים חלב.. כדי שיהיה להם אולפן, היתה תמיד מורה ללמד אותם את השפה העברית ואיך להסתדר ואיך לפתוח כרטיס בקופת חולים ומשרד הפנים ולסדר גיור לאלו שהיו זקוקים לזה. אפילו לקחתי עולים שלא עשו להם ברית מילה, לבית חולים לעשות ברית מילה. היתי כמו האמא של כולם.
התחלנו עם עולים מארצות הברית. אמא של חיים קרנסן ושתי הבנות שלה היו העולות הראשונות לכפר אדומים יחד עם חתול או כלב.
הגיעו אלינו כל מיני עולים שלא התקבלו למקומות אחרים כי היו להם יותר מדי ילדים, או חיות, אנחנו קיבלנו את כולם כי היינו בשטחים והחוקים לא היו אותו הדבר. אנחנו רצינו שיהיה כאן מרכז קליטה. לקח לנו הרבה זמן עד שהסוכנות היו מוכנים לקבל אותנו כאנשים נורמטיבים. התחלנו עם עשר משפחות ועד שעזבתי היו עשרים וחמש כל שנה שעברו דרכנו. לדוגמא הרב גראודנר וחיה היו בין העולים. צרלי וליסה הרוויט. אחר כך הגיעו עולים מרוסיה. מרקביץ וגלוזמן לדוגמא.. תמיד היו הרבה בקשות מהעולים להשאר. יותר קל לא לזוז ולהתחיל מחדש, אבל החלטנו שמקסימום שתי משפחות כל שנה ישארו, אחרת זה יהיה ישוב של עולים חדשים. ברוך ושושנה הרמן שעברו למצפה יריחו לדוגמא. היו עולים מכל מיני מדינות באירופה. היו מדרום אמריקה. המקסיקנים שגרים בנופי פרת התחילו במרכז הקליטה. אחר כך הגיעו הצרפתים. הם רצו כקבוצה לבוא. עד אז לא הסכמנו לקבל קבוצות רק אחד אחד. היו מדרום אמריקה, ארגנטינה, לדוגמא גיטה נרינסקי בעלה והבנים נשארו. היו מצילה. היו מהונגריה. כמו משפחת יהושוע.
במרכז הקליטה בבוקר היו הולכים לאולפן מ8-13 ללמוד את השפה קצת ללמוד על התרבות ולקחנו אותם לטיולים במקומות שבהם חיפשו אנשים להתישב. היו כאלו שהלכו לגור בשומרון, בגוש עציון, בגליל.
למדו עברית חצי שנה ובחצי השנה השניה היו צריכים לנסות להסתדר ולמצוא מקום קבע למגורים, כי בחודש אוגוסט כבר היינו צריכים לקבל נגלה חדשה של עולים. כך שקיבלנו אותם ל11 חודשים והיו צריכים לצאת מכאן ולעשות מקום לקבוצה הבאה.
עבדתי בזה 9 שנים ואחר כך סימה טאובין לקחה את העבודה. ואחריה אסתי לקס.
בסופו של דבר הממשלה החליטה לסגור את מרכזי הקליטה ושהעולים יגורו בשכירות בכל מיני מקומות בארץ ובערים הם יכולים להסתדר יותר טוב בשכירות.